אצלנו בסטודיו - נלמדת היוגה הנשית המקורית על פי שיטתה של מירה ארצי פדן (מפתחת השיטה)  |  סטודיו להתאהב בנשיות שלך שמח לארח אותך במשכננו ברמת גן, כאן תוכלי להירגע, להתחזק, ולהעצים את נשיותך- ברוכה הבאה!  |  אנו מזמינות אותך- למעגל ראש חודש- מעגל נשים המאפשר לך לחוות תהליך חווייתי ומרגש בקבוצה. פרטים נוספים בדף מעגלי ראש חודש (באתר)  |  10 שיעורי יוגה בשבוע, 4 מורות שונות, שיעורים בכל יום וחופש בחירה מוחלט!  |  
 
                                                                 הדרך שלי לאימהות...

כתיבה עבורי היא מתנה שמסייעת לעיבוד רגשי וחקירה פנימית. בתהליך הכתיבה אני חשה שאני מסייעת גם לעצמי באירגון חיי, בגילוי ובהקשבה לקולי הנשי העמוק, המדוייק והפנימי.
מזה שנים אני מלמדת יוגה נשית, יוגה להריון ולאחר לידה, הכנה ללידה, יוגה לשיפור הפוריות ומלווה בלידות.
במהלך השנה האחרונה אני לומדת קורס שנקרא "מלוות פריון". למידה זאת מכשירה אותי ללוות נשים בהליכי פיריון ונשים שצועדות בדרך להפיכתן לאימהות בכדי  להעניק להן ליווי רגשי, תמיכה, טיפים, ותשובות לשאלות רלוונטיות לתהליך.
את תהליך הפוריות שלי שיתפתי כאן כיומן מסע.

 

  


   
עד כמה שידוע לי אין כיום בישראל הרבה שיתופים ברשת של נשים שעברו תהליך עצמוני להבאת ילד.
עם זאת יש אלפי נשים שבוחרות באופציה זאת מידי שנה.
כשאנחנו לא יודעות הרבה על משהו אנו נוטות לפחד ולקפוא על השמרים, לא להגיע להחלטות ולא לפעול.
"לו רק היינו מכירות מישהי שאפשר היה להתייעץ איתה על כך, מישהי שצעדה בדרך לפנינו וחוותה על בשרה" כך חשתי אני בתחילת המסע וחיפשתי באמצעות חברות, טלפונים של נשים אמהות יחידניות בכדי להתייעץ איתן.



בחרתי להיות אמא.
יחידנית או לא יחידנית זה אולי עניין של מזל ואולי לא, התמונה של ‏נורית לביא‏.אבל מעבר לעניין היחידנות היה לי חשוב לנצח את הזמן והשפעותיו הפיזיולוגיות שנתנו אותותיו על גופי ולזכות להרות וללדת ביום מן הימים ילד/ה משלי. 
בדרך לשנתי ה- 36 סיימתי מערכת יחסים רצינית אחרונה שלא הרגישה מדוייקת עבורי. 
הווסת לאורך שנה זאת הפכה להיות לא יציבה והגוף שלי התריע לי שאני צריכה להזדרז.
למרות שקראתי את סימני גופי לא רציתי להאמין שאני מוגבלת (לצערי כמו אצל כולן, מעצם היותי אישה, תהליכי הפוריות בגופי מוגבלים בזמן) כי מבחינה מנטלית וגם מבחינת מראה חיצוני, חשתי ונראיתי צעירה לגילי. עד שלבסוף לא יכולתי להתעלם מתקתוקיי השעון הביולוגי ויצאתי לדרך.

בשיתופי ע"י כתיבה זאת הייתי רוצה לתת כוח לכל אישה לממש את עצמה ונשיותה.
אז נכון, בנשיות יש הרבה ביטויים ואופנים, אחד מהם עבורי היה הצורך להיות אמא.
אני יודעת שקיימות לא מעט סטיגמות על נשים שבוחרות כמוני, לעשות זאת לבדן. אומרים עלינו: "שאנו נשים עקשניות/ בררניות ולא ידענו להתפשר על גבר טוב ואיתו להביא ילד", "שמשהו פגום באישיותינו ולכן לא גרמנו לגבר לרצות להתחתן איתנו וכו וכו". אז אני רוצה להגיד על כך דבר אחד: אני לא מתרגשת ממה שאנשים חושבים או יגידו.
גם על הנשים הראשונות שהתגרשו פעם, אמרו עליהן שהן "פגומות" או "עקשניות". אז אמרו...
ורק אציין, שלאורך השנים ליבי אהב ונאהב, היו לי מערכות יחסים ארוכות וקצרות וגם הייתה לי הזדמנות להינשא. תודה על מה שהיה אך מה שחשוב- זה הכאן ועכשיו. 

אני חושבת שלבחור להביא ילד לבד, מחייב אותנו הנשים לשחרר את החששות "איך העולם יתפוס אותי אחרי מהלך שכזה", ולנקות מחשבות שנובעות מעולם ששורשיו הלא רחוקים מבוססים על דיכוי נשי.
עד לא מזמן (3-2 דורות) נשים היו הרבה יותר כנועות והצניעו את רצונותיהן. בימים ההם לא עודדו נשים לעבוד ולהיות עצמאיות אלא לתמוך בבעליהם, להישאר בבית, לנקות ולכבס ולגדל את הילדים ובטח ובטח שלא להתגרש!
לשימחתי היום נשים הרבה יותר עצמאיות, משכילות ודעתניות.
גם הגירושים הפכו לאופציה לגיטימית כך שבימינו כל זוג רביעי מתגרש (לא מזמן פורסם ב ynet ש- 80,000 זוגות התחתנו השנה ו- 20,000 התגרשו).
עברנו כברת דרך כדי לגרום לחברה לתמוך בבחירות העצמאיות שלנו.
ועדיין להגיד אני הורה יחידנית (כלומר "הבאתי" ילד לעולם מתרומת זרע") זה בינתיים לא נפוץ כמו אחוזי המתגרשות. אנחנו עדיין לא אחת מ-4 ועדיין יש לא מעט הרמות גבה סביב נשים הבוחרות להפוך לאימהות ללא תלות בבן זוג.




מחשבות על כניסה להריון: 

הרבה דברים קדמו להחלטה להיכנס להריון.התמונה של ‏נורית לביא‏.
כשחברות סביבי שהתחתנו והביאו ילדים, אמרתי לעצמי- 
אחכה עם הרצון לאימהות לבן זוג ונעשה זאת ביחד.
אך לצערי הזמן עבר וה
ציפיה למצוא את אהבת חיי טרם התממשה. 

התלמידות שלי בחוגיי היוגה, שנכנסו להריון בזו אחר זו המשיכו
והעלו לי את הרצון להרות בעצמי.
ליוויי הלידות שערכתי בבתי החולים, קורסי ההכנה ללידה שלימדתי, שעוריי היוגה להריון שהנחייתי, כל המפגשים עם ההריוניות רק המשיכו והעצימו לי בשנים האחרונות את הרצון האישי להיות אמא.




הקשרים הזוגיים שחוויתי לא צמחו דיים ובסופם הופיעה עייפות גדולה. 
לאורך השנים יצאתי להמון דייטים וגם הייתי בקשרים זוגיים ארוכים וקצרים. היו תקופות שלקחתי הפסקות להתאושש עד הקשר הבא, אך בשורה התחתונה- הרגשתי מיצוי במאמצי לזוגיות שממנה תצמח משפחה.
כאב רב נלווה לשינוי התפיסה שרק עם האחד והמיוחד (שתרם הגיע) אוכל להביא ילד לעולם- לתפיסה: שאהבה תמיד אפשרית ומי שיאהב אותי ויתעקש לחיות איתי- יאהב אותי גם אם אהיה אמא ואף יוכל לבחור אם לקחת על עצמו גם תפקיד אב לילדי.                            
                                                                                            2017 מערכת היחסים האחרונה לפני הליך הכניסה להריון
                                                                                                        

בתור מישהי שלמדה את התחום הפוריות ומלמדת את שיטת היוגה לפריון- ידעתי שהזמן כבר לא עובד לטובתי, יש נשים ששלב הורמונלי זה של תחילת גיל המעבר מתעכב ומופיע בתחילת שנות הארבעים ויותר מאוחר, אך אצלי הוא כבר ביצבץ וכך נכנסתי להשפעת הזמן של השעון הביולוגי.
ביולוגיה זה לא משהו שבוחרים, אלא שמתמודדים איתו. ועל כן הגעתי להחלטה שכולה שככל שאקדים לפעול בעניין ולקדם זאת- יוטב.





הורות משותפת או תרומת זרע? 

רציתי אבא לילד.
אני גדלתי כמעט בלי אבא, כלומר בילדותי הוא היה שם בתמונה ברקע, אבל לא לגמרי נכח.
עבד המון שעות ולא היה הרבה בבית, בחינוך שלי הוא לא הצטיין וספגתי ממנו בילדה וכנערה אלימות או אדישות.
מעולם לא ידע עם מה אני מתמודדת ומה צרכיי, לא זכר את ימי ההולדת שלי ולא קנה לי מתנות לימי ההולדת.
הוא לא היה נראה כזה כלפי חוץ, כי היה חייכן וצחקן ואהוד על חבריו בעבודה, אך בבית לא תרם רבות.
אימי הייתה סוג של אמא-אבא. היא השתדלה במאמצים רבים לספק את כל צרכיי וצרכיהם של אחיי ואחיותי.

אז כן... רציתי לילדי אבא- שיתן לילדי את כל מה שאני לא קיבלתי.
שיחלוק איתי את הקשיים בגידול (קשיים כלכליים, זמן וכוחות, חום ואהבה ועוד), ויהיה שם בשבילו.
בתחילת שנת 35 התחלתי לברר על הורות משותפת. מצאתי בחור יפיופי, הומו שרצה לצאת לדרך איתי. הוא היה 
מוצלח וכשרוני בעבודתו. נראה היה שהוא ענה על המדדים שחיפשתי בשותף להורות- ערכים טובים ומשפחה חמה.
נפגשנו כמה פגישות בבתי קפה, והגענו להרבה הבנות לגבי הרצון המשותף בילד.
יום אחד התחילו בייננו מחלוקות על נושא של מעברי מגורים, הוא התעקש שמהרגע שנהיה הורים לא נוכל לגור רחוק מאיזור המרכז ועלינו להישאר קרובים גאוגרפית וזמינים יחדיו לילד. ההגבלה הזאת הפחידה אותי להיות כבולה מראש, אבל היה לי ברור שלא גירדנו את הקצה של המחלוקות ושיהיו המון 
בהמשך הדרך, שכרגע לא נוכל אפילו לצפות.
ואז...
יצאתי עם מישהו נחמד שהייתה לו כלבה רזונת בבית. באחת מפגישותיי איתו הבאתי איתי חטיפי כלבים אותם רציתי לפנק ולתת לכלבה. ביקשתי לשם כך את הסכמת הבעלים, אך הוא היה נחרץ בתגובתו שאסור לתת לה להשמין.
לי היא נראתה כחושה, ניסיתי לשכנע אותו בעדינות, אך לבסוף בלית ברירה כיבדתי את בקשתו שהרי הוא ה
הבעלים ("אבא") שלה.
הבנתי מאותו ערב, שעל כל דבר מקטן ועד גדול הקשור בגידול וחינוך הילד שיהיה לי, אצטרך להתפשר עם מי שאבחר בו כ"הורה משותף".
ולא רק בנושאים של הילד, אלא גם בכל החלטה שאקח על חיי שלי, בהכל, אהיה תלויה באב- מעבר המגורים, סוג המזון, סוג ורמת החינוך, חוגים, הוצאות, וכו וכו. החופש שלי יהיה כפוף לאדם שאני אפילו לא מאוהבת בו.
ההבנה הזאת עשתה לי רע.

זה לא שאני לא יודעת שגידול ילד גם ככה יפחית את תחושת החופש בחיי, החיים משתנים כשיש ילד וסדרי העדיפויות משתנים- זה קודם הילד ואח"כ כל השאר. אבל ההבנה שאהיה מוגבלת גם לאדם זר (אביו), עימו אין לי טיפת אהבה זוגית בלב, לכל שארית חיי גרמה לי לעצב רב.
הבנתי שכך לא ארצה לחיות- לגדל- ולחנך את ילדי כמו שאני חולמת לעשות. אם ארצה מחר לגור בצפון, או בדרום הארץ או לנסוע לחופש חודש עם הילד בחו"ל- לא אוכל לעשות זאת כרצוני, ללא תלות באב.

אם אביא ילד לבדי- לדוגמה במידה וארצה שיקבל חינוך אנתרופוסי- לא אצטרך את הסכמת האב, אם ארצה שיאכל צמחוני לא אצטרך לשמוע הטפות על זה שאני אמא רעה כי הוא לא אוכל בשר וכו.
בהורות משותפת, הסיכויים שיהיו לי חילוקיי דעות ואולי אפילו ריבים ועוגמות נפש עם האב לאורך החיים- גבוהים.
אז נכון בבחירתי להיות אם חד הורית- אולי יהיה לי קשה יותר לבד, לקחת את כל האחריות וההוצאות על גידול הילד על עצמי בלבד, החלטתי לשנות כיון- ולבחור בתרומת זרע.



קניית זרע.. כן כן... קניה ולא "תרומת זרע" כמו שמכנים זאת!

בנק הזרע, סוגיה מורכבת.
תורמים ישראלים יש מעט והחוק הישראלי מחייב אותם להישאר אנונימים לנצח נצחים. זמני ההמתנה לתורמים בישראל בבנקי זרע ציבוריים הם ארוכים (חודשים עד שנה) והרבנות מסרבת להכיר בילד מתורם בארץ כיהודי.
יתכן שיש פה בארץ מאות ילדים מכל תורם והסיכוי שילדי יפגוש יום אחד אח/ אחות- יוצא חלציו, גבוהים מתורם מחו"ל.
בתורמים מחו"ל- בנקי זרע מסויימים מתחייבים שהם מגבילים את התורמים לעד היווצרות של
10 משפחות ברחבי העולם. יש להם כינויים לתורמים וניתן לברר עצמאית במדיות האינטרנטיות אחר הילדים שנוצרו ממנו.
יש תורמים שנקראים תורמים פתוחים- והילד בהגיעו לגיל 18 יכול לפנות אליהם (במייל או
בטלפון שהתורם משאיר), התורם שמקבל את הפניה (במידה ואכן הפרטים שהשאיר פיקטיביים ולא תלושים ממציאות חייו) רשאי להסכים או להתעלם מהבקשה לקשר עם הילד הביולוגי.
במידה והתורם נפטר, לא מיידעים על כך את הילד. בעייני בעצם היכולת של הילד לפנות לאב בבקשה להכירו- יש משהו שסוגר בצורה חיובית  את הפינה הרגשית עבור הילד.
בעצם הבחירה בתורם ניתנת לאישה האפשרות לראות תמונות ילדות של התורם,
לשמוע הקלטה עימו, לקבל רקע משפחתי על הוריו ומשפחתו ואפילו לקבל ניתוח גרפולוגי של כתב ידו.

נכון, זאת לא אופציה מושלמת, לגדול ללא אביך הביולוגי, אבל העולם לא תמיד נותן לנו את כל מה שאנו רוצים.
במקרה שלי; אבי לא היה נוכח רבות באבהותו בחיי וכשהיה נוכח לא השאיר רשמים אבהיים להתפאר בהם. למזלי אימי הצליחה ופיצתה על כך.
בעולם יש ילדים שאביהם נפטר ויש גם ילדים שיש להם שתי אימהות (לסביות הורות) או שני אבות (מזוג הומואים). יש כל מיני סוגים של משפחות בימינו וכולם יכולים להיות מאושרים.
לחיות לצד אבא ביולוגי לא מקנה לאף ילד תעודת אחריות לאושר.

החלטה על תרומת זרע יש- אז מאיפה מתחילים?
התחלתי לברר באינטרנט על בנקי זרע בישראל. תחילה גיליתי שיש בנקי זרע ציבוריים ויש בנקים פרטיים. הבנקים הפרטיים עובדים עם בנקים המכילים תורמי זרע מחו"ל המאושרים ליבוא ע"י משרד הבריאות, ומעבירים את הזרע לבתי החולים (פרטיים) בהם נערך התהליך להפריית האם בארץ.
התקשרתי וקבעתי פגישות עם נציגות שני בנקים. מחיריי שני הבנקים היו כמעט זהים. בשניהם המחירים היו  - 50,000 ש"ח בעבור 10 מנות זרע+ ביטוח+ בדיקות לזרע+ השבחת זרע+ עמלת הטסת הזרע+ עמלה לבנק הזרע בישראל שמטפל בפתיחת התיק ובתיווך מול המזמינה.
ראוי לציין כי ניתן לקנות 5 מנות של זרע במחיר זול יותר (35,000 שח), אך אף אחד לא מבטיח שאקלט מ- 5 מנות או שניתן לבקש לאחר הקליטה להריון- עוד זרע מאותו הגבר (כדי שיהיה סיכוי שתרצי לעשות עוד אחים ביולוגיים לילד שייווצר- שיהיו מאותו האב ושהאחים יהיו דומים אחד לשני) ואז אם מזמינים פעמיים בשני משלוחים שונים, 5 מנות זרע + כל התוספות הכספיות שנילוות לרכישת המנות הזרע עצמן-  מגיע בסיכום לסכום של 70,000 שח. 
עוד לא דיברנו על רופא פריון מוצלח, שכל פגישה איתו עולה בין 1000 ל- 800 ש"ח. 
אז לקחתי הלוואה וקדימה יוצאת לדרך,


הצעד הגדול ושנה חדשה בפתח:

חששות?
אין לי הרבה חששות מהלידה או מלהיות הורה יחידנית.
אני כן חוששת מהפן הבריאותי, מבקשת מהיקום שיוולד לי ילד/ה בריאים, זה הכל.
עם כל השאר אתמודד יותר בקלות.
מהפן הכלכלי... אני מאמינה שאצליח לעמוד בהוצאות הנוספות לאורך השנים לבדי (גנים, חוגים, בייביסיטר וכו). אני יודעת שתמיד כששמתי לעצמי מטרה עמלתי להגיע אליה. אין סיבה שלא אמשיך להצליח כלכלית וכאישה עצמאית.
גם את החשש הטבעי שיש לנשים מלידה עברתי ממזמן, כמלווה לידות ומדריכת הכנה ללידה אני חשה שהניסיון המקצועי שלי (הידע וניסיון התמיכה שלי לנשים אחרות בלידתן) תרם למקום האישי שלי, כך שכיום זה אירוע מחונן שאני מחכה לחוות וליישם על עצמי.
איך להסביר לילד שהוא הגיע מתרומת זרע- אלמד לעשות זאת בעתיד ואתייעץ עם מטפלות וניסיונן של נשים אחרות שעברו זאת לפניי.

בינתיים יום ההולדת 36 חלף, התחלפה שנה אישית ואזרחית.
נפגשתי עם הרופא פריון ועם התוצאות העוקבות שהתחלתי עוד טרם פגישתי איתו.
עד למפגש עם הרופא חשבתי שכמו כל מטופלות הפוריות שהיכרתי- שבקרוב יתחילו לתת לי הורמונים ואעבור להזרעות או לטיפוליי IVF.
הרופא עובר על התוצאות ונותן עוד בדיקות. ואני כמו תלמידה חרוצה אני עושה את כל הבדיקות הנדרשות.
אני והוא עושים שיחת סיכום וקולו עטה ארשת רצינית, הוא כאילו מחפש את המילים.
בתוך תוכי אני יודעת שהתוצאות לא טובות (כי אני באה מהתחום העבודה עם נשים בהליכי הפריון) רק לא מבינה עד כמה.
מצאתי את עצמי אומרת לו "התוצאות לא טובות נכון"?
"נכון" הוא עונה, התוצאות מראות נורית "כשל שחלתי", לא נותרו לך בייציות בשחלות.
אני לא מבין למה זה? כי את עוד צעירה? זה בדרך כלל קורה בגיל 40.
לרוב הנשים בגילך הרזרבה השחלתית יורדת, אבל לפי התוצאות שלך, את כבר לא מבייצת ואין כמעט זקיקים- לא יהיה מה לשאוב ולהפרות ומתן הורמונים כעת לא יעזור. ואז סיכם במשפט: "נראה שהפיתרון יהיה תרומת ביצית".
הוא רופא נחשב בתחום, אני שואלת "אתה בטוח שזה מוחלט ושזה הפיתרון"? 
הוא עונה "אפשר להמשיך לעקוב במחזורים הבאים אחר תוצאות הבדיקות, אבל מהבדיקות שהבאת אלי ושעשית בהפנייתי רואים שאת לא מבייצת".
באותם הרגעים נשמתי עמוק, אני חושבת שעדיין לא עיכלתי את מה ששמעתי. רק אחרי יומיים הגיעו הדמעות והבכי המשחרר.
"לא תהיה לי ילדה ביולוגית... פיספסתי את המועד.... כעס על הגוף... כעס על ההמתנה- למה לא התחלתי לפני שנה או שנתיים.... וכו וכו".
ואחרי הבכי הגיעו הרגעים השפויים, והמחשבות השפויות: "אני לא אמהר לתרומת ביצית. זה יהיה פיתרון אחרון".
תוך כדי זה אני מנסה לקרוא על תרומת ביצית באתר מיוחד על כך, אבל נזהרת שלא לקרוא עמוק מידי על ההליך, שלא לחסום את האמונה והמחשבה שאני מנסה לשתול (כי למחשבות יש כוח לברוא מציאות) שאולי יקרה פה נס ואצליח להיקלט גם כך.
התחלתי לתרגל את היוגה לפריון שלימדתי נשים אחרות, חיפשתי מדקרת טובה בתחום הפריון, מרחתי על הבטן שמן ארומתרפי לחיזוק פריון שאני מכינה, קניתי קריסטלים בעלי איכויות לשיפור הפריון והסתובבתי איתן בתחתונים שהאיזור יטען באנרגיה הפורה והחלטתי לצאת למסע הפוריות האישי שלי בו אנסה כל מה שאוכל. 
הפגישה עם המדקרת שהמליצו לי עליה הולידה הרבה אופטימיות והיא החלה לספר לי על מקריי הצלחה.
היא דוקרת אותי ואני נרדמת ברוגע. הצמחים שנתנה לי לשתות עוררו את פעולת המעיים שלי ברמות על..
בינתיים אני שמה לב שהעבודה שוחקת אותי, אני עובדת 6 ימים בשבוע והמון שעות בכל יום, מסיימת לעבוד לעיתים אפילו אחרי השעה 22,00 בלילה וחשה שאימפריית ההעצמה הנשית שבניתי בסטודיו שלי, מעצימה את הנשים סביבי ומעייפת אותי.
מורה שלימדה אצלי בסטודיו בדיוק יצאה לחופשת לידה ואני קורסת מעומס.
יישרתי למציאות מבט- הכתובת הייתה על הקיר, מזה תקופה ארוכה שאני לא אוכלת טוב, לא מוצאת זמן אפילו להגיע לסופר והרעש של המכוניות משעות הבוקר המוקדמות תחת חלוני ברחובות רמת גן + הפיח, הצפיפות והנוף האורבני האפור- מתחילים להפריע לי. אני מתחילה לחלום על מעבר לצפון ועל להפחית שעות עבודה.



יוצאת לדרך...

לקחתי הפסקה מהרופא פריון שלי, אמרתי לו תן לי זמן, לפחות 3 חודשים ואנסה לשפר את ערכי ההורמונים שלי בדרכים אלטרנטיביות שאני מכירה, אם לא אצליח אני חוזרת אליך לתהליך תרומת בייצית.
"בהצלחה" אמר לי, אני לא שולל אף פעם רפואה משלימה.
המחשבות התרוצצו במוחי ללא הרף.
איך יתכן שאני- מורה ליוגה לפריון אצטרך תרומת בייצית? הטרדתי את עצמי ללא הרף.
בכיתי מעט, לבד ועם אימי ועם חברות... ואחרי כמה ימים התחלתי להירגע.
אמרתי לעצמי שגם אופציה של תרומת ביצית היא דרך לאימהות ושהמצב הזה שאלוהים מעמיד אותי- גדול ממני. אם כך צריך להיות שיהיה.
היה ברגע הזה שחרור, שהרי התהליך הזה בדרך להריון/ אימהות מעביר דרך המון לא נודע.
ואז נחה עלי שלווה "יהיה בסדר", בכל מקרה אהיה אמא ותגיע אל חיי נשמה שאני והיא נעבור יחד למידה משותפת זה מה שחשוב.

התחלתי לתרגל באדיקות את היוגה לפריון, מרחתי יום- יום על הבטן 
התמונה של ‏נורית לביא‏.שמן ארומטי לשיפור הפריון, התמדתי בדיקור הסיני ובנטילת צמחי המרפא הסיניים, רישרשתי מהתחתונים כל הזמן בגלל הקריסטלים שהיו שם.
וכך התמדתי בעבודתי העצמית.לאחר חודש תכננתי לשוחח טלפונית עם חברה שעשתה תרומת בייצית על התהליך, לשתף אותי במצבי 
ואז נכנסתי לרגע לאתר של מכבי אחרי בדיקה שנעשית ביום השלישי למחזור ונהיה לי אור בעיניים! תוצאות ההורמונים הטבעיים בגופי השתפרו ונראות מצויינות!!! סוף סוף!
צילמתי מסך ושלחתי למדקרת לוודא שאני רואה נכון ומבינה נכון- ששיפרתי תוצאות ועכשיו ושעכשיו הרופא יאפשר לי להתקבל לתהליך רפואי כמטופלת פריון.
לאחר שאני והמדקרת צהלנו משימחה, שלחתי מייל לרופא הפריון שלי. כתבתי לו:
"עכשיו אחרי שעבדתי במרץ כדי לקבל את הערכים הללו, האם אתה מאשר לי להיות מטופלת פריון (טיפולי הורמונים וכו)?"
כמה שעות לאחר מכן, קיבלתי טלפון מהמזכירה של הרופא שזימנה אותי מיידית למשרדו, ובקליניקה שלו שאל אותי הד"ר מה עשיתי שהערכים השתנו ככה?
סיפרתי לו על הדיקור, הצמחים, השמנים והיוגה לפריון שאני מלמדת,
הורדתי עומס מהעבודה, שיפרתי תזונה. 

בסקרנות רבה ביקש לראות את התרגילים שאני מלמדת "פריוניות" שלומדות אצלי וכך בשעה מאוחרת (רופאי פריון פרטיים מקבלים מטופלות גם בשעות לילה מטורפות כגון 23,00!) בסוף יום מצאתי עצמי מדגימה לו כמה תרגילים ביוגה לשיפור תפקוד איברי האגן וקיבלתי ממנו תגובה נלהבת והערכה.
התחלנו להכין תוכנית יציאה לדרך וקיבלתי מרשם לזריקות הורמונים ובדיקות למעקב.
"תזמיני במהרה מנות זרע" אמר וגם המליץ כיצד אוכל ליבוא את הזרע מבנק זרע מחו"ל באופן זול יותר ממה שהיכרתי עד כה (אופציית יבוא אישי וקליטת המנות לבית חולים בארץ, בפיקוח משרד הבריאות). יצאתי ממרפאתו נרגשת מכל ההתפתחות המהירה.
רצתי הבייתה להסתכל על פרופילים ותמונות של תורמי זרע מחו"ל עד 3 לפנות בוקר.
בבוקר כבר עידכנתי את 2 חברותיי הטובות שהיו קרובות אלי בתהליך הזה והתייעצתי איתן לגבי בחירת תורם מתוך כמה תורמים (רואים אותם בתמונות שהיו תינוקות) היו כמה שנראו לי יפים ומתוקים והתקשיתי לבחור את התורם :-).
התשלום לבנק הזרע בחו"ל היה דרך האשראי ושמחתי לגלות שיבוא המנות מחו"ל ינחת ישירות לבית חולים תל השומר בישראל, לא רחוק מבייתי.
לצורך ביצוע ההזמנה הייתי צריכה לבקש להגדיל מסגרת בחברת האשראי, בכל זאת דובר על סכום של 5 ספרות לחיוב מיידי וללא תשלומים (אין תשלומים בקניית זרע מחו"ל).
כשהמוקדנית בחברת האשראי שאלה אותי למה אני צריכה את האישור להגדלה הזאת? אמרתי לה "לתרומת זרע" את עוזרת לי לבנות משפחה. קבלת האישור לקחה 2 דקות, בהם כל השניות שעברו היו מלאים במתח וציפייה.
כשאושרה הגדלת המסגרת והייתי עם המוקדנית על הקו לראות שהחיוב באתר מול בנק הזרע עובר התחלתי לבכות, זה רגע מרגש עבורי. אמרתי לה "הרגע עזרת לי להיות אמא" והיה נדמה לי שהיא בכתה יחד איתי מעבר לקו, אפילו אתעצמי הפתעתי משצף הדמעות שהחלו לזלוג ממני. בהצלחה אמרה לי שוב ושוב.
במייל לבנק הזרע מחו"ל ציינתי שהרופא שלי ביקש שהזרע יגיע בדחיפות המירבית וקיבלתי תשובה שהובטח לי שתוך מספר ימים הזרע יהיה בארץ.
רצתי לקנות לעצמי הורמונים להזרקה עצמית (1500 ש"ח!!), בתור מי שחוששת מהחדרת מחטים בבדיקות דם ותמיד עוברת בדיקות דם בשכיבה על מיטה ועם מחטים של ילדים- אני חייבת להודות שהרגשתי גיבורה גדולה אחרי ההזרקה העצמית הראשונה לבטן.
ואז בערב היום השני שהזרקתי, התעלפתי לי לבדי בבית, שניה אחרי ההזרקה- התקף חרדה ממחטים כבר אמרתי? 
בהמשך הצלחתי להתגבר על החשש והדקירות הפכו קבועות.
הזרע לבסוף לא הספיק להגיע לארץ בזמן שהתאים להליך זה וחודש אחרי זומנתי להזרעה הראשונה.

 

הזרעה ראשונה:

כדי לדעת מתי בדיוק לבצע את ההזרעה יש מעקב צמוד של הרופא אחרהתמונה של ‏נורית לביא‏. הערכים ההורמונלים ומצב הזקיקים בשחלות מתחילת החודש.

לפני שזקיק עומד להתפתח לבייצית הרופא מזמין למחרת להליך ההזרעה ונותן הנחיה להזריק זריקה (אחרת ממה שהזרקתי ביום יום)- הפעם הורמון שמאפשר לשלוט באופן מבוקר בביוץ.
לשימחתי ההתרגשות הייתה מאוזנת, הזכרתי לעצמי שהליך כזה עשוי לקחת הרבה סבבים ואל לי לפתח יותר מידי ציפיות מהפעם הראשונה. מה שכן לקראת ההזרעה הזאת היייתי מאוד סקרנית לחוות על עצמי את ההליך עליו הייתי שומעת מנשים שתירגלו אצלי יוגה לפריון.
בוקר אור, נתתי חיבוק מתרגש לרופא שלי שהסביר מה לעשות.
הוא יצא מהחדר ואני עליתי על מיטת הטיפולים, מכוסה מהבטן ומעלה.
הוא שאל אם אפשר להיכנס, אישרתי. הוא החדיר מרחיב לנרתיק והזליף את הזרע בפתח הרחם.
ההליך עצמו של ההזלפה טיפונת צרב לי והרופא הסביר לי מדוע זה עשוי לקרות.
כל ההליך לקח 3 דקות. התבקשתי להמשיך לשכב לעוד כמה רגעים, והצריבה עברה.
קמתי יחסית מהר. מה כבר קמת? שאל?
כן, אמרתי לו, אני מאמינה באלוהים- אם אני צריכה להיקלט הפעם- אז אקלט ואם לא גם אם אשכב שעה זה לא יקרה.
חזרתי לבייתי, כשאני צריכה ללמד אחר הצהריים ובערב.
ניסיתי לנוח מעט, חשתי כיווצים חזקים ברחם כמו בכאבי מחזור שהלכו והתגברו עם בוא הערב. בקושי הצלחתי ללמד.
הבנתי שאלו כנראה כאבי ביוץ שהורגשו חזק מאי פעם (כנראה בגלל אותו הורמון שביקש ממני להזריק יום לפני).
השבועיים עד התשובה היו מתוחים מאוד.
שמחתי שכמה ימים אחרי קבלת התשובה חיכה לי נופש עם חברה- שבוע של בילויים באמסטרדם.
וכך עודדתי את עצמי שגם אם התשובה תהיה שלילית עדיין יהיו לי מלא סיבות ליהנות ולכייף.
14 ימים עברו מההזרעה, לא הספקתי לעשות את הבדיקת דם בדיוק ביום ה-14 כי היה זה יום מאוד עמוס בעבודתי.

סיימתי לעבוד בעשר בלילה, התארגנתי ונסעתי לבית מרקחת שידעתי שהוא פתוחהתמונה של ‏נורית לביא‏. עד חצות. קניתי 5 ערכות
כי זכרתי זה עלול לקחת עכשיו חודשים עד שאקלט, אז שיהיו לי בביית רזרוות לחודשים הבאים.
ב 23,00 חזרתי הבייתה, ישר עשיתי את הבדיקה ובזמן שהסטיק של הבדיקה דרש את זמן השהיה שלו כדי לתת לי תשובה הכנתי לי פופקורן על המחבת. הייתי מורעבת אחרי כל היום המטיש....
גרעיניי הפופקורן החלו להתפצפץ ונהנייתי מהריח שהופץ במטבח.
מידי פעם הצצתי על הסטיק לראות אם יש תשובה.
ואז כשכל הפופקורן עוד לא סיים להתפצפץ, הופיעה התשובה החיובית. התחלתי לקפוץ ולצהול ולצעוק במטבח שלי yes yes yes!!! כל הרעב נעלם והתחלתי להתקשר ולשלוח הודעות לאנשים היקרים והמקורבים אלי מאוד וגם לרופא הפריון שהגיב מייד בשימחה גדולה. יום למחרת ערכתי בדיקת דם כדי לוודא שהערכה הבייתית לא טעתה.

הנופש באמסטרדם היה נפלא, אבל הבטחתי לעצמי שלעולם לא אטוס שוב בהריון, הייתי עייפה וחלשה ברמות שלא היכרתי ולא יכולתי להסתובב הרבה, או להרים כוסית לחיים עם חברתי, העמידה בתורים של שדה התעופה הטישו אותי ובשעות ערביים המוקדמות הלכתי לישון מוקדם ממה שאי פעם ידעתי.





התמונה של ‏נורית לביא‏.


התמונה של ‏נורית לביא‏.







על השליש הראשון להריון:

השליש הראשון עבר עלי באופן קשה מאוד. צחקתי אך גם הייתי רצינית כשאמרתי שאלוהים בחר לתת לי ממגוון תופעות הלוואי של ההריון ובעוצמות הכי חזקות שאפשר כדי שארגיש ואדע בדיוק איך הרגישו כל ההריוניות בשליש הראשון שלהן.
היו לי עייפויות חזקות שבהן ישנתי 16 שעות רצוף ולעיתים גם יותר, הייתי קמה עייפה וחלשה מהשינה והלחץ דם שלי היה צונח ואז התעלפתי (לעיתים גם מחוץ לבית, למשל בקיוסק שמתחת לבייתי וזה היה ממש מביך), הכי מפחיד זה ההתעלפויות שהיו לי במקלחת בעודי מתקלחת והמים זולגים עלי- צנחתי לריצפה.
בין כל אלו היו לי בחילות נוראיות, כל תזוזה בגוף גרמה לי לרצות להקיא ולכן לא יכולתי ממש להיות פעילה תנועתית, שכבתי המון במיטה ומשם פעמים רבות רצתי להקיא.  ההקאות התעצמו משבוע 8 עד 12 והגעתי למצב שאני בקושי אוכלת. מצאתי את עצמי ברצף של הקאות אחת אחרי השניה שהחלישו אותי מאוד- כולל הקאות מים. בהיקפיי הגוף רזיתי אבל הבטן יצאה מיד והמשיכה לגדול- זה היה כל כך מוזר לרזות בכל הגוף ולטפח בטן. בינתיים כל מה שהמליצו לי לאכול שנוגד בחילות ניסיתי לאכול, אך הקאתי הכל- מלפפונים, קרקרים, קרטיבים, קולה, ג'ינגר שקדים ועוד...
התמונה של ‏נורית לביא‏.
כשכבר הייתי סחוטה מכל התופעות שקדמו להקאות וההקאות התגברו- הרגשתי שכאן אני כבר מתפרקת ונעלמת לה "נורית החזקה שיכולה להתמודד עם הכל", בגוף לא היו כוחות (לא נכנסה אנרגיה מאוכל, והגוף צרך אנרגיה לעובר, וליצירת ההקאות) המוח נהיה ג'לי, ועזרה לא הייתה לי.

הרגשתי שאין צורך שחברות או משפחה יסתובבו סביבי כעת, לא הייתה לי אנרגיה לדבר, הייתי זקוקה לשקט ואת המרחב הקבוע והנוח שלי. ובכל זאת פעולות פשוטות כמו- לשטוף כלים, לנקות פיפי של הכלבה המבוגרת שלי (שכבר לא מצליחה להתאפק) מהריצפה, להחליף מצעים ולהתקלח הפכו למשימות בלתי אפשריות.
ותוך כל אלו הצלחתי ללמד, לימדתי כשצמרמורות בגופי וחולשה בעצמותיי אך האהבה לעיסוקי שרדה את הקושי. רק פעמיים ביטלתי שיעורים כי לא יכולתי לעמוד על הרגליים ולא נמצאה מחליפה בטווח המיידי של המצב. 
כל יציאה מהבית ללימודים או סידורים הייתה ממש מסע קומתה בלתי אפשרית
ואם לסכם את השליש הראשון במילה אחת- זה היה גיהנום שחיכיתי בסבלנות מורטת שיגמר.
כמה מרגש היה הרגע בשקיפות עורפית שבו ראיתי שהוא גדל וקיבל צורה ברורה של עובר. התמונה מצורפת...



השליש השני:

לאחר שבוע 12 ההקאות החלו להיעצר והבחילות פחתו משמעותית. חשתי הקלה ושכוחותיי חוזרים אלי, על אף שהתיאבון לא חזר למלואו ונמנעתי מהרבה מזונות שהתחילו לדחות אותי- כולל הקפה של הבוקר.
התחלתי לברר את מי אפקוד מחבורתיי המורות- בשיעורי היוגה להריון שלהן, מאוד רציתי להרגיש גם את הצד של התלמידה, שמקבלת ולא רק שנותנת ומלמדת אחרות.
ביררתי על מטפלות במגע להריון והחלטתי להשקיע בעצמי וליהנות מההריון הזה ככל שאוכל.

התמונה של ‏נורית לביא‏.השליש הראשון עשה לי בית ספר בלשחרר את הרצון להספיק ולעשות ואיפשרתי לעצמי לנוח לא מעט.
מחשבות על ההעתיד פוקדות מידי פעם, האם ארצה להישאר באיזור הבטוח שלי ברמת גן, מקום שבו בניתי את קהילת התלמידות שלי בשנים האחרונות, או
שאעבור למושב או קיבוץ בצפון הארץ בבית קרקע עם דשא, אוויר נקי וקצב חיים איטי וסובלני יותר- בכבישים ומחוצה להם.
נתתי למחשבות האלו לעטוף אותי... זאת תקופה מאתגרת ליצירת שינויים משמעותיים.
בינתיים המשכתי עם הפרוייקטים שלי בעבודה שהיה לי חשוב לסיים אותם, כמו הפקות של צילומיי וידאו תמונה המצורפת :-)
 



 
 

    

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
האתרים שלייוגה עם נוריתי www.yoga-nl.co.il  ♦ קואוצ'ינג עם נורית www.nuritlavi.co.il ♦  
 

לייבסיטי - בניית אתרים